שתיקה יפה לחכמים!
סייג לחכמה - שתיקה!
ולחלופין -
סתום ת'פה - מה אתה מבין?
תהי יפה ותשתקי!
ככה מחנכים אותנו מגיל צעיר. לשתוק!
יש פעמים שזה מועיל ונכון: עדיף לחשוב רגע על מה שרוצים להגיד לפני שסתם פולטים דברים שמתחרטים עליהם. ובהחלט חשוב וטוב לפתח את חוש ההקשבה לזולת, את הכבוד וההכלה - במקום שזה ראוי ונכון.
אבל - מה קורה לנו כשאנחנו בוחרים לשתוק בגלל סיבות אחרות?
מחיר השתיקה
כל הפעמים שבחרת לשתוק במקום לענות לבוס שלך (או לקולגה) שהעיר לך לא במקום, הקטין אותך, אולי ירד עליך, או לקח את הקרדיט שלך לעצמו, ואולי סתם לא משלם לך מספיק כסף...
כל הפעמים שבחרת לצחוק עם החבר'ה גם כשהם ירדו עליך, הקניטו אותך, העירו הערות ציניות או פוגעניות, או אפילו גילו לך בסוד ("רק בגלל שהם באמת חברים טובים") מה החבר או החברה הכי טובים שלך חושבים עליך מאחורי הגב...
כל הפעמים שחייכת ו"בלעת את הלשון" מול לקוחות דורשניים, כוחניים או סתם מעצבנים, וכל הפעמים שהורדת במחיר, נתת הנחה, עיגלת פינות - רק כדי "לסגור עסקה"...
כל הפעמים שבחרת להתעלם מהערות פוגעות של בן/בת הזוג שלך, האחים שלך, קרובי משפחה, ההורים שלך או של בן/בת הזוג שלך...
כל הפעמים שסתמת את הפה ולא העזת להטיל ספק או לעמוד על שלך מול המורים שלך, המדריכים שלך, רופאים, פקידי בנק, ואפילו המוסכניק שלך...
והילדים שלנו - הם הרי מומחים בלגלות את הנקודות הכואבות והחלשות שלנו וללחוץ עליהן (ופשוט להוציא אותנו מדעתנו....) וכמה אנחנו צריכים להתאפק לפעמים ולא להוציא עליהם את כל התסכולים שצברנו במשך כל היום...
ולפעמים זה סתם נהג מעצבן שחתך אותך בגסות בכביש ועוד עשה תנועה מגונה לעברך והמשיך הלאה והשאיר אותך בהלם ובעצבים. ומה עושים עם זה עכשיו??
רגשות "טובים" ורגשות "רעים"
יותר מזה - מגיל צעיר מלמדים אותנו שיש רגשות "טובים" ויש רגשות "רעים". ומחנכים אותנו לשאוף לראשונים ולהתעלם לגמרי מהשניים. אם אנחנו שמחים, מאושרים, מאוהבים - יופי. אבל אם אנחנו פגועים, כועסים, מתוסכלים, עצובים, נעלבים - זה לא טוב. אסור להראות לאחרים שאנחנו מרגישים ככה וצריך כמה שיותר מהר להעלים את הרגשות האלה (על השפה הסודית של הרגשות ואיך בעצם כולם עוזרים לנו - אדבר בפעם אחרת).
אז מה בעצם אנחנו עושים? אנחנו בולעים את זה פנימה, שותקים ולא נותנים לדברים האלה לצאת החוצה. למדנו לשים על עצמנו מסיכות, להסתיר את הכאבים הפנימיים, להתעלם מהם ולהשתיק אותם.
אבל כל הדברים האלה שקורים לנו כל הזמן, זה כמו טיפות של רעל. עכשיו, אם זה היה קורה פעם ב.. אז בסדר. המערכת שלנו היתה יכולה להתמודד עם זה, לעכל ולשחרר החוצה בדרך טבעית. אבל בחברה המודרנית שאנחנו חיים בה, יש כל כך הרבה ציפיות וביקורת מסביבנו. אנחנו נתונים לכל כך הרבה לחץ וסטרס, וכל הזמן קורים דברים שמעוררים בנו את הפחדים, הכעסים, התסכולים, הביקורת וכל השאר וזה בעצם אומר שאנחנו "מורעלים" באופן שוטף ובכמויות גדולות כל יום כל הזמן. ויש גבול לכמה הגוף שלנו יכול לספוג.
בכל פעם שקורה משהו ואנחנו שותקים, לא עושים כלום ולא נותנים למחשבות ולרגשות שלנו לצאת החוצה, נוספת עוד שיכבה של "רעל" רגשי, וכל הרגשות האלה מצטברים ונערמים בתוכנו שיכבה אחר שיכבה, ולאט לאט מצרים את המעברים האנרגטיים בגוף (ממש כמו שכולסטרול שוקע בעורקים, מצר אותם ובסופו של דבר עלול ליצור חסימה). כל האנרגיה הדחוסה הזאת רוטטת ורועדת מבפנים, וכמו הר געש - בסופו של דבר זה חייב להתפרץ החוצה. וכשזה קורה - זה בדרך כלל הרסני.
זה יכול להתפרץ מגוף הרגש דרך דיכדוך, רגזנות, חוסר סבלנות ועד דיכאון, חרדות ופוביות;
זה יכול להתפרץ מהגוף הפיזי בצורת כאבים ומחלות: החל מכאבי ראש ומגרנות, כאבי גב, כאבי שרירים, דרך בעיות עיכול, אלרגיות, קשיי שינה, ועד למחלות כרוניות, התקפי לב וסרטן;
זה יכול להתפרץ מגוף השכל דרך חשיבת יתר, פרפקציוניזם, דחיינות, הימנעות וקיפאון שלא מאפשרים לנו להתקדם לעשות ולהגשים את עצמנו.
איך לפרוץ את קוד השתיקה?
איך אפשר לשחרר את הרגשות הכלואים האלה שיש בתוכנו ואת כל המשקעים שהם משאירים בנו, ואיך אפשר להוציא אותם החוצה ולתת להם ביטוי בלי שזה יהיה הרסני ופוגע (לא לאחרים ולא לנו)?
זה החלק הטוב של כל הסיפור. וכאן אני מגייסת שוב את הטכניקה שלא מפסיקה להדהים אותי בקלות ההפעלה שלה ובתוצאות המהירות שהיא מספקת: EFT או כמו שקוראים לה בסלנג: טאפינג (אם זה חדש לך - כאן אפשר למצוא את כל ההסבר על הטכניקה, איך זה עובד ואיך להפעיל אותה על עצמך בקלות ולהשיג תוצאות מדהימות).
בטכניקה הזאת, תוך כדי תיפוף על נקודות של מרידיאנים בגוף, אנחנו גם מדברים. והנה המפתח, שפורץ את קוד השתיקה. הדיבור הזה שאנחנו מאפשרים לעצמנו בשקט עם עצמנו, מאפשר לפרוק את כל מה שרצינו להגיד ולא אמרנו. את כל מה שאנחנו חושבים, מאמינים ומרגישים. את כל מה שהיינו רוצים להגיד ולא העזנו, בקיצור - את כל מה שרובץ בתוכנו ועד עכשיו לא מצאנו את הדרך להוציא החוצה.
דיבור ככלי של טיפול, שחרור וריפוי
זאת נקודה כל כך חשובה שאני חייבת להדגיש אותה: כשאנחנו עושים טאפינג, אנחנו בעצם מאפשרים לעצמנו מרחב של טיפול רגשי. המודעות שלנו ממוקדת בשחרור ובריפוי שלנו, ולכן נוצר סביבנו מרחב אנרגטי של ריפוי. זאת הסיבה שאפשר לדבר ולהוציא את כל הדברים השליליים מתוכנו החוצה והם לא יחזרו אלינו בתדר של "דומה מושך דומה" והם גם לא יפגעו באחרים.
היקום אוסף את האנרגיות האלה ומתמיר אותן. ולכן אפשר ומותר להגיד הכל, אבל באמת הכל! מחשבות שליליות, רגשות חזקים, מותר אפילו לקלל (לא במובן של לאחל משהו רע לאחרים, אלא במובן של מילות תיאור: כמו "הבוס הב..-.....ה"). אם זה מה שמרגיש לך נכון כרגע, אם זה מה שבין כה וכה רץ לך בראש, אם זאת השפה שהדברים היו נאמרים בלי צנזורה ובלי חשבון - זה הזמן וזה המקום להוציא את זה בקול החוצה, לתת לזה ביטוי ולשחרר את זה ממך והלאה.
אבל אם לא נוח לך עם האנרגיות האלה - אפשר למצוא משפטים רכים יותר, כמו:
חלק בתוכי כל כך כועס על הבוס הזה
חלק בתוכי "מאחל" לו ש.........
אני מרשה לעצמי להכיר את החלקים האלה ולתת ביטוי לכעס שיש בי עכשיו ולשחרר אותו.
ניקוי יומיומי ותחזוקה שוטפת
אני מתייחסת אל טאפינג כאל טכניקה של ניקוי רגשי. ובניקוי - כמו ניקוי - יש כמה דרגות:
יש את ניקוי העומק שעושים פעם בכמה זמן (כמו סדר פסח או טיפול שורש בשיניים). זה נועד לטפל בטראומות מן העבר, באמונות יסוד, במצבים בהם חווים קושי, רוצים לשנות מציאות או חווים כאבים פיזיים מתמשכים וכו'.
ויש את הניקוי היומיומי השוטף. וכאן אני רוצה להתייחס דווקא לצד הזה של עבודת הניקוי הרגשי.
כמו לטאטא את הבית פעם ביום או כמו לצחצח שיניים או להתקלח. זה מנקה את השכבות העליונות שהצטברו במהלך היום. כששומרים על ניקיון יומיומי פשוט של כמה דקות, לא מצטברות שכבות עמוקות ולא נוצרים חסימות ותקיעויות.
במובן הזה, אפשר לעשות טאפינג על מקרה נקודתי ממש סמוך לרגע שהוא קורה, או שאפשר לעשות ניקוי כללי בסוף היום על כל מיני דברים קטנים שקרו במהלך היום.
למשל הנהג המעצבן שחתך אותנו בכביש, אפשר ישר לבדוק איזה רגש עולה בנו (סביר להניח שכעס) ולתת מספר: כמה כעס מ-0 עד 10 יש בי עכשיו בגלל זה.
לתופף על נקודת הקראטה ולהגיד 3 פעמים משפטים כמו: למרות הכעס שאני מרגישה בגלל האידיוט הזה שחתך אותי עכשיו, אני אוהבת, מקבלת וסולחת לעצמי באופן שלם ועמוק.
ואז לעבור ברצף על הנקודות.
אפשר להגיד בכל נקודה "הכעס הזה", ואפשר פשוט להגיד כל מה שבא לך להגיד (לשחרר את הלשון והגרון לגמרי :)) ובאמת, כמו שאמרתי - יש לך רשות להגיד חופשי כל מה שבא לך.
עוברים על כל הנקודות מהגבה ועד לקודקוד, ואני ממליצה לעשות כמה סבבים כאלה, עד שמרגישים שהכל נאמר, שהלהט ורמת הרגש כבר פחתו - ואז לעצור ולבדוק את המספר. נניח התחלנו עם כעס ברמה 8 ואחרי כמה סבבים בודקים ורואים שהוא ירד ל-3. וזה מצויין. נשאף שהוא ירד הכי קרוב ל-0 שאפשר.
זה השלב שאפשר לעשות סוויץ', ולצאת מהתדרים הנמוכים של הכעס ולבחור בתדרים גבוהים יותר של שקט, שלווה, בטחון, עוצמה, יציבות, רגיעה, שמחה, הנאה, סקרנות - וכל הרגשות האחרים.
בשלב הזה, אפשר להתחיל להגיד משפטים ממלאים (כל משפט על נקודה אחרת תוך כדי תיפוף):
למשל:
אני משחררת את כל הכעס מתוכי. אני בוחרת להישאר שלווה למרות ההתנהגות של נהגים אחרים. אני מתמלאת בטחון ושלווה בכל פעם שאני נכנסת לאוטו שלי. אני בוחרת להתחבר אל שמחה וקלות וכו' ...
ושוב, אחר כמה סבבים לעצור ולבדוק - גם מה מידת הכעס האם הוא ירד עוד יותר או נעלם לגמרי, וגם מה חדש? אולי יש שמחה פתאום, או שלווה, או פשוט הקלה. כדאי לציין גם את זה באופן מודע - כדי לשים לב לרגשות הטובים שיש לנו ולא לתת להם לעבור כמובן מאליו.
אז מה היה לנו כאן היום?
דיברנו על ההרגל לשתוק, ולהתמלא ב"רעל" אנרגטי
דיברנו על רגשות "טובים" ורגשות "רעים"
דיברנו על הדרך לפרוץ את השתיקה ולשחרר את הרעלים מתוכנו
דיברנו על לתת ביטוי ולשחרר את הרגשות ה"רעים"
ודיברנו על התחברות והתמלאות ברגשות ה"טובים"
ועכשיו - נשאר לך רק להתחיל לעשות. וזה כבר פשוט וקל :)
ואני יכולה סוף סוף לשתוק קצת :)
אבל שנייה לפני, רק רציתי להגיד, שבאמת חשוב לי לשמוע ממך מה דעתך על מה שכתבתי כאן, ובעיקר - איך זה עזר לך. אז קדימה, לענות לי כאן בתגובות. תודה!
ועד הפעם הבאה
חיבוק גדול ממני
גוני
ולחלופין -
סתום ת'פה - מה אתה מבין?
תהי יפה ותשתקי!
ככה מחנכים אותנו מגיל צעיר. לשתוק!
יש פעמים שזה מועיל ונכון: עדיף לחשוב רגע על מה שרוצים להגיד לפני שסתם פולטים דברים שמתחרטים עליהם. ובהחלט חשוב וטוב לפתח את חוש ההקשבה לזולת, את הכבוד וההכלה - במקום שזה ראוי ונכון.
אבל - מה קורה לנו כשאנחנו בוחרים לשתוק בגלל סיבות אחרות?
מחיר השתיקה
כל הפעמים שבחרת לשתוק במקום לענות לבוס שלך (או לקולגה) שהעיר לך לא במקום, הקטין אותך, אולי ירד עליך, או לקח את הקרדיט שלך לעצמו, ואולי סתם לא משלם לך מספיק כסף...
כל הפעמים שבחרת לצחוק עם החבר'ה גם כשהם ירדו עליך, הקניטו אותך, העירו הערות ציניות או פוגעניות, או אפילו גילו לך בסוד ("רק בגלל שהם באמת חברים טובים") מה החבר או החברה הכי טובים שלך חושבים עליך מאחורי הגב...
כל הפעמים שחייכת ו"בלעת את הלשון" מול לקוחות דורשניים, כוחניים או סתם מעצבנים, וכל הפעמים שהורדת במחיר, נתת הנחה, עיגלת פינות - רק כדי "לסגור עסקה"...
כל הפעמים שבחרת להתעלם מהערות פוגעות של בן/בת הזוג שלך, האחים שלך, קרובי משפחה, ההורים שלך או של בן/בת הזוג שלך...
כל הפעמים שסתמת את הפה ולא העזת להטיל ספק או לעמוד על שלך מול המורים שלך, המדריכים שלך, רופאים, פקידי בנק, ואפילו המוסכניק שלך...
והילדים שלנו - הם הרי מומחים בלגלות את הנקודות הכואבות והחלשות שלנו וללחוץ עליהן (ופשוט להוציא אותנו מדעתנו....) וכמה אנחנו צריכים להתאפק לפעמים ולא להוציא עליהם את כל התסכולים שצברנו במשך כל היום...
ולפעמים זה סתם נהג מעצבן שחתך אותך בגסות בכביש ועוד עשה תנועה מגונה לעברך והמשיך הלאה והשאיר אותך בהלם ובעצבים. ומה עושים עם זה עכשיו??
רגשות "טובים" ורגשות "רעים"
יותר מזה - מגיל צעיר מלמדים אותנו שיש רגשות "טובים" ויש רגשות "רעים". ומחנכים אותנו לשאוף לראשונים ולהתעלם לגמרי מהשניים. אם אנחנו שמחים, מאושרים, מאוהבים - יופי. אבל אם אנחנו פגועים, כועסים, מתוסכלים, עצובים, נעלבים - זה לא טוב. אסור להראות לאחרים שאנחנו מרגישים ככה וצריך כמה שיותר מהר להעלים את הרגשות האלה (על השפה הסודית של הרגשות ואיך בעצם כולם עוזרים לנו - אדבר בפעם אחרת).
אז מה בעצם אנחנו עושים? אנחנו בולעים את זה פנימה, שותקים ולא נותנים לדברים האלה לצאת החוצה. למדנו לשים על עצמנו מסיכות, להסתיר את הכאבים הפנימיים, להתעלם מהם ולהשתיק אותם.
אבל כל הדברים האלה שקורים לנו כל הזמן, זה כמו טיפות של רעל. עכשיו, אם זה היה קורה פעם ב.. אז בסדר. המערכת שלנו היתה יכולה להתמודד עם זה, לעכל ולשחרר החוצה בדרך טבעית. אבל בחברה המודרנית שאנחנו חיים בה, יש כל כך הרבה ציפיות וביקורת מסביבנו. אנחנו נתונים לכל כך הרבה לחץ וסטרס, וכל הזמן קורים דברים שמעוררים בנו את הפחדים, הכעסים, התסכולים, הביקורת וכל השאר וזה בעצם אומר שאנחנו "מורעלים" באופן שוטף ובכמויות גדולות כל יום כל הזמן. ויש גבול לכמה הגוף שלנו יכול לספוג.
בכל פעם שקורה משהו ואנחנו שותקים, לא עושים כלום ולא נותנים למחשבות ולרגשות שלנו לצאת החוצה, נוספת עוד שיכבה של "רעל" רגשי, וכל הרגשות האלה מצטברים ונערמים בתוכנו שיכבה אחר שיכבה, ולאט לאט מצרים את המעברים האנרגטיים בגוף (ממש כמו שכולסטרול שוקע בעורקים, מצר אותם ובסופו של דבר עלול ליצור חסימה). כל האנרגיה הדחוסה הזאת רוטטת ורועדת מבפנים, וכמו הר געש - בסופו של דבר זה חייב להתפרץ החוצה. וכשזה קורה - זה בדרך כלל הרסני.
זה יכול להתפרץ מגוף הרגש דרך דיכדוך, רגזנות, חוסר סבלנות ועד דיכאון, חרדות ופוביות;
זה יכול להתפרץ מהגוף הפיזי בצורת כאבים ומחלות: החל מכאבי ראש ומגרנות, כאבי גב, כאבי שרירים, דרך בעיות עיכול, אלרגיות, קשיי שינה, ועד למחלות כרוניות, התקפי לב וסרטן;
זה יכול להתפרץ מגוף השכל דרך חשיבת יתר, פרפקציוניזם, דחיינות, הימנעות וקיפאון שלא מאפשרים לנו להתקדם לעשות ולהגשים את עצמנו.
איך לפרוץ את קוד השתיקה?
איך אפשר לשחרר את הרגשות הכלואים האלה שיש בתוכנו ואת כל המשקעים שהם משאירים בנו, ואיך אפשר להוציא אותם החוצה ולתת להם ביטוי בלי שזה יהיה הרסני ופוגע (לא לאחרים ולא לנו)?
זה החלק הטוב של כל הסיפור. וכאן אני מגייסת שוב את הטכניקה שלא מפסיקה להדהים אותי בקלות ההפעלה שלה ובתוצאות המהירות שהיא מספקת: EFT או כמו שקוראים לה בסלנג: טאפינג (אם זה חדש לך - כאן אפשר למצוא את כל ההסבר על הטכניקה, איך זה עובד ואיך להפעיל אותה על עצמך בקלות ולהשיג תוצאות מדהימות).
בטכניקה הזאת, תוך כדי תיפוף על נקודות של מרידיאנים בגוף, אנחנו גם מדברים. והנה המפתח, שפורץ את קוד השתיקה. הדיבור הזה שאנחנו מאפשרים לעצמנו בשקט עם עצמנו, מאפשר לפרוק את כל מה שרצינו להגיד ולא אמרנו. את כל מה שאנחנו חושבים, מאמינים ומרגישים. את כל מה שהיינו רוצים להגיד ולא העזנו, בקיצור - את כל מה שרובץ בתוכנו ועד עכשיו לא מצאנו את הדרך להוציא החוצה.
דיבור ככלי של טיפול, שחרור וריפוי
זאת נקודה כל כך חשובה שאני חייבת להדגיש אותה: כשאנחנו עושים טאפינג, אנחנו בעצם מאפשרים לעצמנו מרחב של טיפול רגשי. המודעות שלנו ממוקדת בשחרור ובריפוי שלנו, ולכן נוצר סביבנו מרחב אנרגטי של ריפוי. זאת הסיבה שאפשר לדבר ולהוציא את כל הדברים השליליים מתוכנו החוצה והם לא יחזרו אלינו בתדר של "דומה מושך דומה" והם גם לא יפגעו באחרים.
היקום אוסף את האנרגיות האלה ומתמיר אותן. ולכן אפשר ומותר להגיד הכל, אבל באמת הכל! מחשבות שליליות, רגשות חזקים, מותר אפילו לקלל (לא במובן של לאחל משהו רע לאחרים, אלא במובן של מילות תיאור: כמו "הבוס הב..-.....ה"). אם זה מה שמרגיש לך נכון כרגע, אם זה מה שבין כה וכה רץ לך בראש, אם זאת השפה שהדברים היו נאמרים בלי צנזורה ובלי חשבון - זה הזמן וזה המקום להוציא את זה בקול החוצה, לתת לזה ביטוי ולשחרר את זה ממך והלאה.
אבל אם לא נוח לך עם האנרגיות האלה - אפשר למצוא משפטים רכים יותר, כמו:
חלק בתוכי כל כך כועס על הבוס הזה
חלק בתוכי "מאחל" לו ש.........
אני מרשה לעצמי להכיר את החלקים האלה ולתת ביטוי לכעס שיש בי עכשיו ולשחרר אותו.
ניקוי יומיומי ותחזוקה שוטפת
אני מתייחסת אל טאפינג כאל טכניקה של ניקוי רגשי. ובניקוי - כמו ניקוי - יש כמה דרגות:
יש את ניקוי העומק שעושים פעם בכמה זמן (כמו סדר פסח או טיפול שורש בשיניים). זה נועד לטפל בטראומות מן העבר, באמונות יסוד, במצבים בהם חווים קושי, רוצים לשנות מציאות או חווים כאבים פיזיים מתמשכים וכו'.
ויש את הניקוי היומיומי השוטף. וכאן אני רוצה להתייחס דווקא לצד הזה של עבודת הניקוי הרגשי.
כמו לטאטא את הבית פעם ביום או כמו לצחצח שיניים או להתקלח. זה מנקה את השכבות העליונות שהצטברו במהלך היום. כששומרים על ניקיון יומיומי פשוט של כמה דקות, לא מצטברות שכבות עמוקות ולא נוצרים חסימות ותקיעויות.
במובן הזה, אפשר לעשות טאפינג על מקרה נקודתי ממש סמוך לרגע שהוא קורה, או שאפשר לעשות ניקוי כללי בסוף היום על כל מיני דברים קטנים שקרו במהלך היום.
למשל הנהג המעצבן שחתך אותנו בכביש, אפשר ישר לבדוק איזה רגש עולה בנו (סביר להניח שכעס) ולתת מספר: כמה כעס מ-0 עד 10 יש בי עכשיו בגלל זה.
לתופף על נקודת הקראטה ולהגיד 3 פעמים משפטים כמו: למרות הכעס שאני מרגישה בגלל האידיוט הזה שחתך אותי עכשיו, אני אוהבת, מקבלת וסולחת לעצמי באופן שלם ועמוק.
ואז לעבור ברצף על הנקודות.
אפשר להגיד בכל נקודה "הכעס הזה", ואפשר פשוט להגיד כל מה שבא לך להגיד (לשחרר את הלשון והגרון לגמרי :)) ובאמת, כמו שאמרתי - יש לך רשות להגיד חופשי כל מה שבא לך.
עוברים על כל הנקודות מהגבה ועד לקודקוד, ואני ממליצה לעשות כמה סבבים כאלה, עד שמרגישים שהכל נאמר, שהלהט ורמת הרגש כבר פחתו - ואז לעצור ולבדוק את המספר. נניח התחלנו עם כעס ברמה 8 ואחרי כמה סבבים בודקים ורואים שהוא ירד ל-3. וזה מצויין. נשאף שהוא ירד הכי קרוב ל-0 שאפשר.
זה השלב שאפשר לעשות סוויץ', ולצאת מהתדרים הנמוכים של הכעס ולבחור בתדרים גבוהים יותר של שקט, שלווה, בטחון, עוצמה, יציבות, רגיעה, שמחה, הנאה, סקרנות - וכל הרגשות האחרים.
בשלב הזה, אפשר להתחיל להגיד משפטים ממלאים (כל משפט על נקודה אחרת תוך כדי תיפוף):
למשל:
אני משחררת את כל הכעס מתוכי. אני בוחרת להישאר שלווה למרות ההתנהגות של נהגים אחרים. אני מתמלאת בטחון ושלווה בכל פעם שאני נכנסת לאוטו שלי. אני בוחרת להתחבר אל שמחה וקלות וכו' ...
ושוב, אחר כמה סבבים לעצור ולבדוק - גם מה מידת הכעס האם הוא ירד עוד יותר או נעלם לגמרי, וגם מה חדש? אולי יש שמחה פתאום, או שלווה, או פשוט הקלה. כדאי לציין גם את זה באופן מודע - כדי לשים לב לרגשות הטובים שיש לנו ולא לתת להם לעבור כמובן מאליו.
אז מה היה לנו כאן היום?
דיברנו על ההרגל לשתוק, ולהתמלא ב"רעל" אנרגטי
דיברנו על רגשות "טובים" ורגשות "רעים"
דיברנו על הדרך לפרוץ את השתיקה ולשחרר את הרעלים מתוכנו
דיברנו על לתת ביטוי ולשחרר את הרגשות ה"רעים"
ודיברנו על התחברות והתמלאות ברגשות ה"טובים"
ועכשיו - נשאר לך רק להתחיל לעשות. וזה כבר פשוט וקל :)
ואני יכולה סוף סוף לשתוק קצת :)
אבל שנייה לפני, רק רציתי להגיד, שבאמת חשוב לי לשמוע ממך מה דעתך על מה שכתבתי כאן, ובעיקר - איך זה עזר לך. אז קדימה, לענות לי כאן בתגובות. תודה!
ועד הפעם הבאה
חיבוק גדול ממני
גוני
